שרון קניאל רובינשטיין, מורה מהרצליה בבית ספר יסודי, חוזרת עם טור שני ללימודים במתכונת דחוסה. הבעיות, הקשיים, ההוראות הסותרות, הפתרונות הבלתי אפשריים אבל עם מסר חד וברור – אפשר לסמוך על המורים

חג פורים, חג פורים, חג גדול לילדים – מסיכות, רעשנים, שירים וסיפורים.

בוקר טוב לנשף מסיכות של הקורונה – חובה לחבוש מסיכה ולשמור מרחק של שני מטרים, אבל בבתי הספר אין חובת חבישת מסיכה. ומדוע? השבוע היה שרב. כידוע, הקורונה בבתי הספר נעלמת בעת שרב וחוזרת מיד לאחריו. יקום מקביל. שני ילדים יושבים ליד שולחן אחד. למה? משום שעוד לא נמצא הפתרון המתמטי המאפשר צפיפות של שלושים איש בכיתה ממוצעת בישראל וגם במרחק של שני מטרים. בטח התכוונו לצופף תלמידים גם לגובה, בנפח הכיתה, אחרת אי אפשר להסביר את ההבדל בין ישראל 2020 לבין היקום המקביל בבית הספר. ואם כבר בנפח כיתה ובשרב עסקינן, חישבתי את הזמן שייקח לנו למלא את הכיתה במים ולהפוך אותה לבריכה. למה? שרב ויקום מקביל, זה למה.

מי חשב שילדים לא חולים בקורונה? צפופים, ללא מסיכה, המזגן לא תמיד פועל – בינתיים חלו שתי מורות, סייעת ותלמידה בקורונה. הרבה בריאות והחלמה מהירה, אבל התגובה הרשמית היתה "לא שמרו על התקנות…". מה זה??? אי אפשר לשמור על מרחק שני מטרים, ביטלו את חובת חבישת המסיכה וגם הטילו עלינו את האשמה.

מורים הם הש.ג, שק החבטות של המדינה. מאשימים אותם בכל דבר. יש פשיעה? זה בגלל מערכת החינוך. הילדים ברחובות? בגלל החופש. הילדה נכשלה במבחן? בגלל המורה, או המבחן שכתבה המורה, או שהמורה בכלל לא לימדה. או לא לימדה "כמו שצריך". רק הקיפו במעגל (לא עיגול! מעגל!) את התשובה הנכונה.

אבל למורים יש סוד כמוס: אנחנו ממלאים בדבקות את הוראות משרד החינוך. בחינה שנתית בשפה? נכין תלמידים מכיתה א'. מיצ"ב? מתכוננים כל השנה. קורונה? שלא ייגעו במחשבים בבית הספר. יידע כל אדם שנתקל בהנחיות סותרות, שמשרד החינוך מצפה מהמורים לקרוא את הבלתי אפשרי ולבצע את הבל-ייאמן. יסלחו לי שומרי המצוות, אבל אנחנו המורים מקשיבים להנחיות המשרד כמו דברי אלוהים חיים, בחרדת חודש. חוזרי מנכ"ל הם התנ"ך ודבר המנהלת היא נבואה יומית.

בכל חג ומועד, מוציאים השר והמנכ"ל איגרת למורים. פעם זו שנת "האחר הוא אני" והאני הוא אתה ואנחנו מדברים ושקט ותקראו לפסיכולוגים שיסבירו הכל. תמיד דנים באגרות, מעקמים את האף, אבל הים נשאר נוח והמורים ממשיכים להפליג. יותר כמו לחצות את הים התיכון עם גיגית ומשוט אחד, אבל אנו דבקים במשימה ויהי מה.

בתקופת הקורונה לא התקבלו כלל הוראות – הפלא ופלא, ההנחיות זרמו דרך התקשורת. קודש הקודשים חדל מלפעול. בלית ברירה, החלטנו בעצמנו. אמרו בלי למידה מרחוק? יצאנו לחל"ת, ואז ההורים צעקו שנמשיך. אמרו מהבית? יאללה למדתי במהירות הזום. האוצר והתקשורת התנפלו על המורים? שתיקת הכבשים. דרשו שניכנס מתחת לאלונקה? דממה. המנכ"ל דיבר רק כדי לנזוף במנהלת, להסביר שכולנו נגיע ללמד בקפסולות ("אני מעריך שהמורים יגיעו") והשר שיגר איגרת חג בדואר הינשופים, איחל לנו שכר עצמאות שמח, אחרי ששי באב"ד אמר שלא נקבל כלום. טובי המורים למתמטיקה עדיין מפענחים את הצופן שבאגרת – כתוב שנקבל משכורת, אבל לא ברור כמה.

כולם פנו לכיוון ירושלים – לקבל הנחיות ו…כלום. הלכנו קדימה לבד והמצאנו מחדש את הלמידה – תוך פחות משבוע ומרחוק. פרץ היצירתיות היה כמו מופע זיקוקים באמצע הקיץ – מפתיע, צבעוני, רועש. בשלב זה התעורר המשרד והמטיר גשם הוראות: להפסיק הכל, אחר כך לחדש למידה מרחוק ולקינוח איך להתנפל על התלמידים עם שבעה שיעורי זום ביום, שהפכו מהר מאד להמלצות (תחת לחץ ההורים). כמו במונסון, גשם ההנחיות הפתאומי הרס את הזיקוקים – חם, לח ומשבש. בזמן שהשינוי הפך להיות קבוע, קיבלנו הוראות סותרות ומשתנות, והעיקר – אחידות.

האחידות הייתה הכי מוזרה, שכן יש שוני אדיר בין אוכלוסיות תלמידים בשכונות שונות. אין דין הרצליה כדין פרדס כץ ולכל בית ספר צרכים אחרים. לואקום הזה נכנסו מנהלי מחלקות החינוך, שהובילו ביד רמה את התהליכים המקומיים, הלואקליים. הפניה מזרחה התחלפה בהתבוננות פנימה.

ובינתיים יש ברדק – אין שר, יש מנכ"ל, מגיעים בשמונה וחצי בבוקר לכיתות, אבל רק כיתות ג', כי כיתות ב' נכנסות משער אחר בשעה 08:10. השבוע כבר יש מנכ"ל, יש שר, אין קפסולות וכל הכיתות נכנסות מהשער הקדמי, הפעם כיתות ג' עברו לשעה 07:50. למורה אין הפסקות, כי כל היום אני מתרוצצת בין כיתות שונות, הפסקות בזמנים שונים ובמרחבים אחרים. אין הפסקות, אבל צועקים על החופש הארוך מדי של המורים.

אולי השר החדש יוכל לעשות קצת סדר? במחשבה שניה, עדיף שיפסיק לנסות "לעשות סדר" מלמעלה ויתן לנו, אנשי השטח, לארגן את הדברים בצורה הטובה ביותר עבור התלמידים ועבורנו. 

הטור הקודם של שרון – נפש יהודי הומיה