שרון קניאל רובינשטיין, מורה מהרצליה בבית ספר יסודי, מתארת בדרכה הציורית את שגרת חייה לאחר החזרה ללימודים. ותתפלאו, יש לה גם דברים חיוביים לומר על המערכת

לא תיארתי לעצמי שפוסט אחד יעשה כזה רעש. אז התקשרו אלי מערוץ 13 לראיין אותי. הציעו לי להתראיין אפילו בעילום שם. היות שפרסמתי פוסט ציבורי, אני עומדת מאחורי דברי, אז ביקשתי שיקבלו אישור מהדוברות של משרד החינוך.

למי שלא יודע, חל איסור על מורים להתראיין באמצעי התקשורת, אלא באישור משרד החינוך. מין משהו מוזר כזה, שנקבע כנראה אי שם בטרם היות האינטרנט, הרשת החברתית, הווטסאפ ועוד. גם לי וגם לכתבת הערוץ, היה ברור שבדוברות לא פראיירים ואין מצב שיאשרו לי להתראיין, הרי משרד החינוך לא הולך לאשר ראיון שממנו הולך להשתמע שעובדת משרד החינוך תבקר (לכאורה!) את מתווה החזרה ללימודים. קצת כמו כאב הראש שעושה אמיר חצרוני (להבדיל!) למעסיקיו. אז נכנסים מתחת לאלונקה, ניתן 9 ימים בקיץ, למרות שבפועל לימדנו משרה מלאה, בלענו את הזלזול מהתקשורת, מהאוצר. אף אחד לא קם להגן עלינו חוץ מיפה בן-דוד.

אז אני יכולה להתפוצץ לי בשקט, גם ללא ערוץ 13. בינתיים חזרתי לעבוד, הזוגי שיחיה נקרא לעבודה באמצע השבוע, לדגל נקרא סבא, שפתח את "גן סבא" ליומיים. אבל אז כבר אושרו הקלות, פגישה עם סבא-סבתא תוך הקפדה על מרחק (פחחחח….הנכדה רצה לחבק את סבא וסבתא). מי שחשב שאני המתוחכמת היחידה, לא נכנס מימיו לקהילת מורים בפייסבוק. קפסולות? מיד קפצו בדיחות על הקפה של חדר המורים. לי אישית זה הזכיר צבא, ומיד הקמתי בכל בית ספר אוגדה, עם מ"כ (מנהלת כיתה, ע"ע מורה), מ"פ, סמג"ד ומאו"ג. לא לדאוג – לכל ראשי תיבות מצאתי פירוש מתאים.

הפייסבוק רחש מורות שהעניקו אות לחימה, כינו עצמן "לוחמות חינוך" ועוד. לפני שאני עוברת להתנצל בפני אנשי הצבא (מורים נולדו להתנצל באופן קבוע – "סליחה, אני מבקשת שקט!", "סליחה – כך לא מדברים כאן!") נכנסנו ללמד בסדר צבאי ומופתי בקפסולות, סליחה, בקבוצות.

תכל'ס העסק מתקתק. נכנסתי קודם לקבוצה ב'2-ב', עברתי בקלילות לקבוצה ב'2-א', הייתי תורנית איתם בהפסקה, שוב ב'2-ב', שוב א', שוב תורנית, שעה בזום והביתה, מגרדת את עצמי בקושי בשפכטל מהרצפה, נוזלת לאיטי לכיוון המכונית. אין הפסקות. מזל שיכולתי לבקש מעמיתה ללכת להכין קפה, אחרת התלמידים היו משתעממים ממורה רדומה ומעולפת. אבל עברנו שבוע וכולם חיו באושר ועוני עד עצם היום הזה.

ופתאום הופיע, משום מקום, חופש ל"ג בעומר. הוא הפריע לתלמידי כיתות א'-ג', שכבר נכנסו לאלונקה במסגרת המתווה, הוא מפריע להורים שבנו על שבוע עבודה נורמלי ופוף! שוב בבית. הוא מפריע למורים ללמד בשקט, אבל הוא לא מפריע לאוצר לדרוש יום עבודה מהמורים, לא מפריע לבקש מהגננות להתנדב, לא מפריע לעיריות להודיע שהסייעות יפעילו את הגנים, לא מפריע לאף אחד להתווכח, בשעה שיכלו להוריד את היום הזה מתשעת ימי הלימודים בקיץ הישראלי המחניק וללמוד אותו עכשיו. אבסורד. יש פעמים שבוער בי הצורך לקנות שני קילו בננות ולתלות במרפסת, במקום דגלים.

בקיצור, הנפש הומיה, הנפש. בטח הומיה – כל יום יש שינוי, הוראות אחרות, הנחיות סותרות ובעיקר תסכול. עייפות קשה אחרי שבוע סוחט אחד של לימודים. מה נסגר עם אלו שחושבים שמורים יכולים להתאפק ולא ללכת לשירותים? איך יוצא שאני אוכלת מול תלמידים ואמורה בו זמנית להפעיל אותם? ברוך בורא המקרן, שהקרין את הסרטון, שנתן את הידע, שהביא לכולנו אפשרות לאכול בתרי זוזי. והילדים? הומים, בטח הומים. בוטלו המדורות (תודה לקורונה! אפשר לתלות כביסה!), אין אפשרות לצאת לטייל כי יהיה מלא בכל מקום, רובנו צריכים לעבוד (גם מורים צריכים להכין שיעורים) ולמי יש בכלל כסף לצאת מהבית?

למשרדי הממשלה פתרונים, אבל מה אני מבינה? מנכ"לי משרדי הממשלה הבהירו לציבור שהם יודעים יותר טוב. אז מה הפעם? אילו הוציאנו מהסגר ולא עשה בנו שפטים – דיינו. נקווה לטוב ונעשה לנו טוב.