צילום: CDC on nsplash

אחרי 26 שנים כמורה בבית ספר יסודי, זאת הפעם הראשונה שאני מתביישת בהיותי מורה. תכף תבינו למה, אבל קודם קצת על עצמי: אני בת 53 ומלמדת בבית ספר יסודי בהרצליה ובעבר זכיתי גם בתואר "המורה של המדינה".

בשל מצבי הבריאותי, אני נמצאת בדרגת סיכון גבוהה, אבל למרות זאת חויבתי לחזור וללמד. לפני שחזרתי ללמד אתמול, פניתי לרופאת המשפחה שלי כדי שתתן לי ימי מחלה לשהייה בבית. לא בגלל שאני מתעצלת ולא בגלל שאני לא רוצה ללמד, אלא בגלל שאני נמצאת ברמת סיכון גבוהה. ומה עונה לי הרופאה? שאני צריכה לפנות לרופא תעסוקתי כי רק הוא יכול לתת ימי מחלה. כשאמרתי לה שעד שאקבע תור יקח זמן היא אמרה שידיה כבולות ורק רופא תעסוקתי יכול לתת לי ימי מחלה. היא חזרה ואמרה לי שאין לה מה לעשות ושאני צריכה להיזהר בבית הספר, כלומר, לשמור על ריחוק של שני מטר מהתלמידים, לשמור על עטיית מסכה ושטיפת ידיים מרובה.

אתם מבינים? יש לי את כל הפרמטרים הבריאותיים המכניסים אותי לדרגת סיכון גבוהה (אישפוז בשנה האחרונה, סכרת, לחץ דם גבוה ועוד) ועדיין אני מחויבת ללכת וללמד בימי הקורונה. זה כל מה שהמדינה יכולה לעזור לי? להגיד לי להיזהר? כשאושפזתי בעבר נתנו לי אנטיביוטיקה, אבל עכשיו אין שום אנטיביוטיקה שתמנע ממני להידבק בקורונה.

חשוב לי להבהיר, אני אוהבת ללמד ומעולם לא לקחתי ימי חופש. בזמן שמורות צעירות מחפשות ללמד בחו"ל, אני אומרת להן שאני לא מחליפה את המדינה שלנו ולא את מקצוע ההוראה בארץ. תמיד הייתי פטריוטית בנשמה. אני לא מחפשת לברוח ולשבת בבית, אני פשוט לא רוצה למות מקורונה. עכשיו אני מרגישה שהמדינה לא שומרת עלי ולמעשה נטשה אותי. זאת התחושה שלי עכשיו, שאני לא מעניינת אף אחד. לא רק המדינה נטשה אותי, גם הסתדרות המורים נטשה אותי. היא אמורה לייצג אותי וזה לא קורה אם פוגעים בזכות שלי לחיות. אני כבר לא יודעת למי לפנות. תחושה שאין עם מי לדבר ואף אחד לא באמת מקשיב לי.

אני מתרגשת מאוד מהודעות של הורים ומורים שמחממות לי את הלב. כל השנים הרגשתי שליחות להיות מורה, אבל היום אני מתחרטת על כך. בחיים לא פחדתי מכלום, היום אני ממש פוחדת.